שבע בתוספת או בחיסור שתיים, או בעצם ארבע
כולנו גדלנו על המספר שבע: זיכרון העבודה מחזיק שבעה פריטים, פלוס או מינוס שתיים. זה היה המחקר של ג'ורג' מילר מ1956, והוא מוטבע בכל ספר לימוד בפסיכולוגיה. אלא שבשנים האחרונות התברר שהמילר היה נדיב מדי. העדכון של החוקר נלסון קוואן מצא שזיכרון העבודה מחזיק בערך ארבעה פריטים חדשים בו זמנית. ארבעה.
זיכרון העבודה הוא הלוח שעליו המוח עובד כרגע. כל מה שנכנס מהכיתה עובר קודם דרכו. והלוח הזה קטן משמעותית ממה שחשבנו.
חושבים שזה לא נשמע נורא? נסו את זה בבית: שם רחוב, מספר בית, קוד בניין, מספר דירה, קומה, מספר טלפון לבעל הבית, והשעה שבה אפשר להיכנס. ברגע שמישהו מתחיל לדבר אליכם, חצי מהרשימה כבר לא שם. ככה מרגיש כיתה כשהעומס לא מנוהל.
שלושה סוגי עומס, ורק אחד מהם אשם
החוקר ג'ון סוולר פיתח גישה שנקראת תורת העומס הקוגניטיבי, והיא מחלקת את מה שמונח על הלוח לשלושה:
עומס החומר. כמה מסובך הדבר שמלמדים בעצמו. את זה לא משנים, זה נתון.
עומס ההבנייה. המאמץ של בניית ההבנה. זה עומס טוב. זו העבודה שבגללה אנחנו כאן.
עומס חיצוני. כל עומס שנוסף בגלל דרך ההצגה: שקופית עמוסה, הסבר שמפוזר בין שלושה מקומות, כפילות בין מה שכתוב למה שנאמר. זה האשם. זה עומס שגונב מקום מהלוח בלי לקנות שום דבר תמורתו.
המסקנה המעשית: אי אפשר לבטל את עומס החומר, ולא רוצים לבטל את עומס ההבנייה. מה שכן אפשר, זה לנקות את העומס החיצוני. והוא הרבה יותר גדול ממה שנדמה.
איפה מורים מעמיסים בלי לשים לב
שלוש דוגמאות קלאסיות מהכיתה. שקופית עם פסקה מלאה, שאותה המורה גם קורא בקול. זיכרון העבודה מעבד את הטקסט פעמיים, פעם בעין ופעם באוזן, ומפסיד את שניהם. דיאגרמה על מסך אחד והסבר על מסך אחר, שמכריח קפיצות קשב ביניהם. ומונח חדש שמוסבר בעזרת שלושה מונחים חדשים אחרים, כלומר חוב על חוב על לוח קטן.
הכלי החזק ביותר: דוגמה עבודה
וכאן מגיע הממצא הכי שימושי של התורה. למתחילים, למידה מתוך דוגמה פתורה יעילה יותר מפתרון עצמאי של אותה בעיה. הדוגמה מראה את הדרך המלאה, ומשחררת את הלוח לעבוד על ההבנה במקום על החיפוש.
ומכאן טכניקה שנקראת דהירה תומכת: קודם דוגמה מלאה, אחר כך דוגמה חצי פתורה, ורק אז תרגול עצמאי. ושימו לב לאזהירות: אצל מומחים זה מתהפך. תלמיד שכבר שולט בחומר מפסיד מדוגמאות, כי הן מכבידות. התמיכה צריכה להימסר לפי הרמה, ולהיגרע ככל שהביטחון נבנה.
חמישה כלים לכיתה
- רעיון אחד לשקופית. לא שבע שורות. תמונה או משפט אחד. מה שלא נכנס לארבעה פריטים, לא ייכנס גם בשקופית.
- לדבר או להראות, לא לשכפל. קול להסבר, מסך לתמונה. שני הערוצים משלימים. כפילות ביניהם היא עומס חיצוני טהור.
- לחתוך כל שיעור לצעדים ממוספרים. צעד, בדיקה, צעד. רצף של ארבעים דקות רציף הוא עומס על הלוח של כולם.
- דוגמה פתורה לפני תרגול. ולהפחית תמיכה בהדרגה. את הדוגמה החצי פתורה אפשר לעשות יחד עם הכיתה.
- בדיקת עומס באמצע שיעור. לא מי הבין, כי אף אחד לא מרים יד. משימה של שלושים שניות: כתבו את הצעד הבא. מי שנתקע חושף בדיוק איפה הלוח התמלא.
למה ילד בן שלוש עשרה בונה רובוט אבל לא שורד הרצאה
וזו בדיוק הסיבה שהדרכה במעבדה בנויה כמו שהיא בנויה. סרטון הדרכה של שלוש דקות, צעד אחד בכל פעם, עצירה כשרוצים, וחזרה על הפעולה עד שיוצא. זה ניהול עומס מושלם, בלי שקראנו לזה כך. התלמיד מחזיק ארבעה דברים בכל פעם: הצעד הנוכחי, התוצאה שלו, הפער ביניהם, והתיקון. זה בדיוק גודל הלוח שלו.
כל מורה שראה ילד מתוסכל מהרצאה ומרוכז שעות על פרויקט, ראה בעצם ניהול עומס קוגניטיבי בפעולה. הילד לא השתנה. התנהלות המידע סביבו השתנתה.
לסיכום
הלוח של המוח קטן, והוא לא מתרחב בגלל שהחומר חשוב. המקצועיות של המורה היא לא לדחוס יותר, אלא לפנות יותר. כל עומס חיצוני שמנוקה הוא מקום שמוחזר לעומס ההבנייה, שבגללו באנו מלכתחילה.
זו הכתבה השביעית בסדרה. קראו גם על חיווט המוח מחדש, על סקרנות שפותחת את שערי הזיכרון, ועל למה משחקים עובדים על המוח.